רמית היקרה שלום,

ב-10 לספטמבר עזבתי למשך כארבעה וחצי חודשים את ביתי ואת הגינה הוירטואלית היפה והפורחת שלי בגלל פציעה ברגל כאשר ברקע גם מחלת טרשת נפוצה שדרכיה עלומות. חזרתי לפני כחודשיים  וחצי לביתי ונגלה לעיני שדה מכוסה בצמחיית פרא עבותה, במקום הגינה, לא יודעת מה לעשות קודם.

פגשתי אותך עדיין בימי החושך במוסד סיעודי מורכב כאשר אני  מנסה להחלים פיזית מהשבר והנפש הלכה לאיבוד ואני שרויה  במין ערפל הזוי, מנסה לשרוד. הפגישות השבועיות איתך היו קרן האור היחידה שהבליחה. לאחר המקום ההזוי ההוא, שמאוכלס בבני אדם הנמצאים בשערי הגיהינום או גן עדן, הועברתי לשיקום בבי"ח השיקומי בתל השומר.  גם שם אני רק שורדת, פיזית, והנפש הלכה מזמן לאיבוד. פעם בשבוע במהלך הפגישה איתך אני מתחילה לחשוב ולהתכונן לשובה של הנפש והרוח, כן כן – ה ר ו ח שלי, שברחו ממני בפחד.

ויום אחד אני בבית. מגלה שהגינה שלי הינה שדה פרא ואין לי את הכלים להפוך אותה שוב לגן פורח. אני עדיין עסוקה יום יום בהתמודדות עם הנכות החדשה, עם הימצאותה של עובדת זרה איתי בבית 24 שעות ביממה, אפילו חתולתי האהובה הלכה לעולמה.

רמית, את ממשיכה לבוא. לאט לאט אני מתחילה למצוא בשדה שלי דרך חדשה, בעזרתך מורת הדרך שלי. אני לעתים קרובות מתפזרת לכל מיני כיוונים או עסוקה בהבלי היום יום, אבל את ניחנת ביכולת ובכישורים לקחת את ידי ולהחזיר אותי לדרך. יש הגורסים שהדרך עצמה היא המטרה, ואכן כך אני מרגישה. בהדרכתך אני ממציאה את עצמי מחדש ויש המון שמחה, אופטימיות ותקווה בגינה החדשה.

הדרך נסללת ומקווה שתמשיכי לעבור אותה יחד איתי,

תודה,

נ'