מכתבה של נ' אלי (מיולי 2010)

כאשר מלווים חולה במחלה כרונית, חלק מרכזי מתהליך הליווי הוא עיסוק באובדנים שמתלווים למחלה כרונית וכן תהליך עיבוד של אותם אובדנים. הטקסט הנוגע ללב מדבר בעד עצמו ומבהיר היטב במה מדובר. להלן המכתב:

רמית היקרה,
אני חוזרת וקוראת שוב ושוב את "נייר הסיכום" שכתבת לי. ובהקשר "להגדרה מחדש של עמדות שכבר היו מוגדרות וסגורות" אני רוצה לשתף אותך:

מאז שחזרתי בינואר הביתה אני מבצעת באמצעות המטפלת הפיליפינית שלי מעט מאד, מעט מדי, סדר בחפצים כגון בגדים, ספרים, ניירת, נעליים. עושה רק מה שהכרחי לקיום העכשווי.

חיפשתי באחד הימים סנדל שנחשב פעם אצלי כנוח ומרווח ולצורך כך נאלצתי לרוקן את כל ארגז הנעליים הגדול, העמוק והלא יעיל שלי. “נתקלתי" באוצר בלום של זוגות נעליים אהובות רובן לא פחות ולא יותר מתוצרת "באלי" היקרה שאותה הכי אהבתי לנעול ולא היססתי לקנות. הייתי הלומת צער ורחמים עצמיים. בסופו של דבר הסנדל לא עלה על כף הרגל הנתונה בסד וכל נעלי הבאלי ודומיהם נארזו זוגות זוגות בשקיות הבד המקוריות והמופלאות והשינוי היחידי שהצלחתי לבצע היה למקם אותם בתחתית ארון הבגדים במקום להחזיר לארגז. עדיין לא במודע, אבל הבנתי שאני צריכה להיפרד.

בשבת האחרונה ביקרה אצלי חברתי הטובה והאהובה א' יחד עם ילדיה. פתאום (?) שאלתי אותה אם תהיה מעוניינת בנעליים, הרי אנו נועלות אותו מספר והרי בחברתה קניתי נעלי באלי כשהיינו יחד בפריז, בניו יורק פעמיים יחד ועוד. איזו היסטוריה.

ולעיניהן המופתעות של שתי בנותיה המתבגרות (הבן הצעיר היה עסוק בציד חתולה), קיבלה במקום שישה זוגות נעליים יפות מופלאות ומשומרות כחדשות.

בכיתי אחר כך כשהייתי לבד.

אני מאמינה שתהליך השינוי של אותן הגדרות סגורות כרוכות גם בפרידות כאלו שאמנם נחוצות אבל גם מאד כואבות.

נ'