ד' נפטרה במוצאי חג הפסח, 25/04/11 בשעה 21:00.
מחוץ לחדר בשעה שנשמה את נשמתה האחרונה היו: שני ילדיה התאומים ושבע חברות. אני הייתי אחת מהן, באתי לומר לה דברי פרידה אחרונים.
ד' : בת 61 ושלושה חודשים במותה. לא נשואה, אם חד הורית לתאומים בני קרוב ל 17.

משפחה
בת להורים שנפטרו. אב מבוגר שמת לפני שנים רבות (כשד' הייתה כבת 25). האם נפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן. בת יחידה. חצי אח מנשואים ראשונים של האב. קשר רחוק מאד.
המשפחה של ד' הייתה "מעגל חברות". לד' שמעולם לא נישאה, היו לאורך השנים כמה בנות זוג, וכן מעגל חברות עשיר מתוך הקהילה הלסבית.

מהלך החיים והמחלה
אחרי צבא למדה בבית צבי אבל מיעטה לקבל תפקידי משחק. את בת בזוג הראשונה איתה חייתה כ 13 שנה, הכירה בשנות העשרים שלה. איתה גם עברה לחיות בארצות הברית.
באותם ימים (מתמונות וסיפורים) הייתה יפיפייה, נמוכת קומה, רזה ונמרצת מאד. הייתה טיפוס לוחמני ושרדני. בארה"ב למדה אך לא עבדה.
לימים נגמר הקשר וד' הכירה את ק' האמריקאית שהפכה להיות בת זוגה. איתה המשיכה לחיות בארצות הברית.
כשד' עברה את גיל 40 החליטו השתיים להביא לאוויר העולם ילד מהפריה. הניסיונות בארה"ב לא צלחו והשתיים עברו לחיות בארץ. ד' המשיכה בניסיונות עד שאחרי כמה ניסיונות של הפריה חוץ גופית כשד' כבר קרובה לגיל 45 , היא הרתה. נולדו זוג תאומים :בן ובת.
כשהילדים היו בני 4 עזבה ק' את ד' וחזרה לארצות הברית. הפרידה הייתה קשה וכואבת לכולם , לקח זמן רב עד שד' והילדים חזרו למסלול חיים נורמאלי.
כשהילדים היו בני 10 גילתה ד' גוש בשד' (2004). אכן סרטן שד. ד' עברה ניתוח להוצאת הגוש וקיבלה כימותרפיה ולאחר זמן מה הוגדרה כבריאה במעקב.
ב 2006 חזר הסרטן הפעם בשד השני. שוב הגוש הוצא וקיבלה כימותרפיה. ד' החלימה חזרה לעבודה והחיים נמשכו.
בסוף 2008 החלה ד' להתלונן על שיעול. היה חורף , חשבה שזו דלקת ריאות , סיבוך של צינון. אבל השיעול נמשך. בסופו של תהליך הבדיקות הוברר שהסרטן חזר. הפעם היו גרורות בריאות בכבד וגם בירך. ד' החלה כימותרפיה עם טקסול. זה היה השלב שהתחלתי ללוות את ד' . בינואר 2009. ד' הייתה בת 59.
בסוף 2008 ד' הופנתה אלי.
הגעתי אליה ביום חורפי וסוער ואחרי שיחה החלטנו במשותף שנצא לדרך משותפת. למרות הכימותרפיה שקיבלה ונשירת השיער, ד' בחרה לבוא אלי לקליניקה.

פרקים בליווי
פרק 1- מלווה או מטפלת? ינואר 2009 –מאי 2009
בתקופה זו פגשתי את ד' אצלי בקליניקה. היא הייתה מטופלת בכימותרפיה (טקסוטר). שיער ראשה נשר. התחלנו בתרגילי הרפיה. זה דיבר מאד אליה. ביקשה שיטות להשיג רגיעה, להשקיט את החרדה. בעיקר היו בעיות שינה. התרכזנו בלהוריד את רמת החרדה. לימדתי אותה נשימות עמוקות, הרפיה, התחלה של תרגול מדיטאטיבי. דיברנו על חייה, על ילדותה, על הפחדים והחרדות העכשיווים, וגם על שינוי מעמיק שרוצה לעשות בחייה.
ד' החליטה לא לשוב לעבודה גם אם תחלים. היא אמרה שהעבודה הורגת אותה, למדה מעט לשחרר, לדאוג פחות, לנסות להרפות את המתח הבלתי פוסק . עבדנו דרך הגוף על לימוד אחר של החזקה ושליטה שאינה קשורה במתח ועומס יתר כפי שנהגה כל חייה. הרגשתה השתפרה ואולם המדדים הרפואיים לא הראו שיפור.
אני – פרק הראשון היה לי כפרק של טיפול. טיפלתי בד' כמטופלת שגם חולה בסרטן. ומאחר שלא הכרתי את ההיסטוריה שלה הייתה כאן עבודת הכרות עם קצת הסתכלות לעבר ובעיקר כלים ושיטות להרגעה עצמית. אני ראיתי את עצמי מבססת איתה את הקשר המקצועי טיפולי.

פרק 2- אני מלווה, לחוצה מאד מהמצב ,האם על לבדוק מהם גבולותיי ? מאי 2009 – יולי 2009
השיעול של ד' לא רפה, זה החליש אותה מאד. הרופאה האונקולוגית שלה החליפה את הטיפול לקו שני לקסלודה. כדורים שנלקחים דרך הפה. ד' לקחה את הטיפול במשך חודש וחצי אך לא היה שינוי משמעותי. ד' המשיכה להשתעל מאד, ובנוסף היו תופעות לוואי לטיפול. דלקות חוזרות ונשנות בשלפוחית השתן , פריחה וכ"ו. בשלב הזה אני באתי אליה לפגישות בביתה. שם השתדלנו בעזרת דמיון מודרך והרפיות להקל על השיעול. היה דיבור על פחד מהסוף. הייתה הרבה חרדה ודאגה לילדים. ד' רצתה לכתוב צוואה ורצתה שאני ועוד חברה נוספת שלה ננהל את עיזבונה. לילדים הועידה את ק' כאפוטרופוס שלהם ובתנאי שתבוא ארצה לגדל אותם כאן.
בהתחלה נתתי הסכמתי לתפקיד ובצוואה שד' כתבה התמניתי לניהול עיזבונה.
כמי שיש לה ניסיון והבנה עמוקה בתחום הפרמצבטי, ד' גם ביקשה שאתלווה אליה בביקורים אצל הרופאה ושאשאל את השאלות הרפואיות. גם לכך הסכמתי. מצבה של ד' החמיר והדרדר. היה לה קושי בנשימה. היא חוברה לחמצן. היא גם אושפזה זמן קצר לניקוז הנוזל שהצטבר בריאותיה.
החברות החלו לפעול להביא את ק. ואכן היא באה ביולי להיות עם הילדים ולהתחיל סידורי שהייה ארוכה כאן. בזמן הזה שפגשתי את ד' עסקנו בעיקר בסידורים ובפורמליסטיקה של אחרי מותה. עסקנו רבות בנושא האימהות שלה ועל האופציה הלכאורה בלתי אפשרית שק' תתפוס את מקומה. בתקופה ההיא הילכנו על חבל דק. מצד אחד סידורים אחרונים , צוואה, אפוטרופסות, מצד שני רצון עז של ד' להבריא ולצאת מה"סיוט" הזה .
אני- אני פוגשת שאלות קשות שמופנות אלי מד' וכמובן שאלות קשות שאני שואלת את עצמי
1 כמה להתערב בטיפול הרפואי שד' מקבלת (לחקור, להמליץ על שינוי טיפול, לפגוש את הרופאה)
2 . כמה להיות מעורבת בהחלטות של ד' לגבי העתיד שלא יכלול אותה.
3. שאלות אתיות: לענות לבקשתה לניהול העיזבון? ואם כן האם זה אתי?
4. האם אני יכולה לדחות את הבקשות שלה ?
5. מה תפקידיי ותחומי האחריות שלי כמלווה שלה?
6. האם אני עדיין גם מטפלת שלה? אם כן היכן זה בא לידי ביטוי?
7. מה סדרי עדיפות של ד' מה שלי?

פרק 3-האם אני פועלת כמלווה? אני מתלווה לד' בביקוריה אצל הרופאה, מעורבת בשינוי הטיפול התרופתי, וממונה למנהלת עיזבון שנייה בצוואתה של ד'. יולי 2009 – אוקטובר 2009
ק' התחילה להתארגן לישיבת קבע בארץ. בינתיים מצבה של ד' הורע, אשפוז לניקור מים מהריאות, בלון חמצן. היה ברור שהטיפול התרופתי לא עוזר. עשיתי בדיקה באינטרנט ולמדתי שיש אפשריות רבות לקו שלישי. ד' ביקשה שאבוא איתה לרופאה שלה. היא התחילה להתעניין גם בטיפולי חימום בגרמניה ורצתה לשאול את הרופאה מה דעתה.
הרופאה אמרה שמוטב שתישאר בבית עם ילדיה כי הטיפולים בגרמניה מיותרים. לגבי קו שלשי הרופאה הסכימה לתת את התרופה ג'מזאר שהמלצתי והוסיפה גם ציספלטין במינונים נמוכים. היא הייתה מאד סקפטית באשר לסיכוייה של ד' .מאחר וד' לא שאלה את הרופאה שאלה ישירה מה סיכויי הצלחת הקו השלישי, גם אני לא שאלתי אך היה ברור שהיא לא תולה תקוות רבות בטיפול.
אני- מרגישה שאני פועלת מתוך חובה ולחץ של ד'. איני רוצה להיות מנהלת עיזבונה של ד', איני רוצה לקחת החלטות כלכליות עבור הילדים של ד'. אני מרגישה שזה לא נכון.
מצד אחר אני רוצה להמשיך לתמוך בד' להיות שם בשבילה. אך לא להיענות לכל בקשותיה
שאלות עיקריות:
1.איך לנוע בין היענות לרצונותיה של ד' לבין היענות לגבולותיי האישיים?
2.מהם גבולותיי המקצועיים? מהם גבולותיי האנושיים?
3.מאיזה מקום אני פועלת? האם אני חייבת להושיע או להתגייס בכול מחיר?

פרק 4- שיפור במצב, הלחץ יורד, יש יותר זמן לחשוב ולהבין: אני מלווה. יש לי גבולות יותר ברורים. אני מבקשת מד' לשחרר אותי מהמינוי של מנהלת עיזבונה. אוקטובר 2009 – ינואר 2010
בעקבות הטיפול החדש מצבה של ד' השתפר, השיעול פחת ואחר כך נעלם, כוחותיה חזרו באיטיות ובהתמדה. באותה תקופה, פגשתי אותה בביתה פעם בשבוע. ביקשתי מד' לשנות את הצוואה ולהוציא אותי מניהול עיזבונה. הרגשתי שאין מקום לכך. ד' שינתה את הצוואה. היא לקחה קשה את המהלך הזה. וחשבתי שזה יפגע בתהליך הליווי. בינתיים גם ק' חזרה לארצות הברית, ולכך קדמו קטעים קשים עם ד' והילדים. קטעים של טינה ישנה , חשבונות כלכליים . אבל אני שמרתי על עצמי לא להיות מעורבת בכל זה. מדדי הבדיקות של ד' הראו שהיא נקייה כמעט. ד' חשה בטוב.
אני- בפרק ארבע אני מבינה את מקומי כמלווה של ד' ובעיקר שמחה על הזמן שניתן לד' "זמן חסד".
אני קשובה יותר לתהליך שלה ושלי וכאמור יוצאת מהצוואה, ד' מגיבה קשה. בוכה אבל מקבלת. ככל שהשליטה לחייה חוזרת כן חוזרת אלי ההבנה והשליטה של איך אני פועלת במסגרת הנתונה.אני שומרת על פגישה שבועית אצלה.

פרק 5 חוזרת להיות מטפלת – ד' ואני עורכות חוזה טיפולי בו ד' מגיעה אלי לקליניקה . ינואר 2010 – דצמבר 2010
כשמצבה השתפר היא באה אלי לקליניקה פעם בשבוע. והטיפול נסוב סביב למידת הדרמה והטראומה שהייתה. ד' המשיכה לקבל כימותרפיה, ואנחנו המשכנו לעבד את המצוקות והפחדים, המלצתי לד' ללכת לטיפול משפחתי עם הילדים. החיים חזרו למסלולם. ד' לא שבה לעבודה. היא אמרה שכשהיא תבריא סופית היא תתנדב לעבודה עם קשישים.
הרבינו לעבוד על חיזוק המערכת החיסונית (באמצעות דמיון מודרך), תרגלנו טכניקות של הרפיה, העמקנו במדיטאציות. ד' האמינה מאד בדרך שלה איתי. היא חשבה והרגישה שהפגישות איתי שומרות עליה.
דנו הרבה בשאלת המחלה מול בריאות , האם ד' בריאה או חולה ולפי איזה הגדרות, האם להפסיק את הכימותרפיה כי הטיפול עייף אותה מאד. למרות שחזרה לפעילות שאהבה כמו טיולי ג'יפים וצילום. כללית נראה שד' מרוצה ונינוחה יותר באשר למחלה. היא אף אמרה שחייה עכשיו טובים יותר מלפני המחלה. ושהייתה צריכה לחלות בשביל להבין איך לשנות את חייה. השינוי העיקרי היה . להפסיק לעבוד, להבין שיש לה מספיק כסף לחיות, לדעת שאין ביכולתה לשלוט לגמרי בחייה, ולא להיבהל מכך.
אני- נמצאת במקום ברור לי ולה. התמות הטיפוליות עוסקות, גם במחלתה, והבראתה. וגם בעיבוד השינוי שחל בד'.

פרק 6- המחלה מרימה ראש. ד' וגם אני עוברות לליווי יותר מטיפול עדיין סוקרות את אפשריות המאבק. "אין לי כוח להיאבק יותר" . "מה יהיה עם הילדים?" . אלו שני המשפטים החזקים שאני שומעת מד' . דצמבר 2010 – פברואר 2011
ד' המשיכה לבוא אלי לטיפול. היא החלה להתלונן על כאב מוזר בחלק האמצעי של גבה . הכאב היה רק בזמן הליכה, אחר כך הופיעו כאבי ראש שהיו קלים בהתחלה אבל התגברו עם הזמן. ד' דאגה שאולי המחלה חוזרת. עסקנו בשאלה מה יקרה עם המחלה תחזור, ד' אמרה שהיא תמשיך להלחם כמו שעשתה עד כה. היא נראתה פחות מודאגת משהייתה בעבר. בדיעבד נטיתי לא לקשור את הסימנים למחלה חוזרת, מין הסתם רציתי להמשיך את האופטימיות שהייתה- ד' היא "נס רפואי".
בדיקות הראו שהמחלה חזרה ויש גרורות גם במוח וגם בראות.
אני- ד' מפסיקה לבוא אלי לקליניקה. אני עוברת ללוות אותה. אני מלווה אותה גם לבית חולים ממש לפני אשפוזה לחוות דעת נוספת.

פרק סיום- אני מלווה שנפרדת, קשר של מגע ונוכחות. ד' עדיין מקווה להחלמה, ובמקביל יש גם ידיעה שאולי לא תחלים. אחר כך כבר אין מודעות. יש יותר נוכחות פיזית ללא מילים. פברואר 2011 – 25 לאפריל 2011
ד' אושפזה עקב לחץ קשה בראשה וקיבלה הקרנות לכול הראש. הלחץ לא פסק עקב ההקרנות. אפשרות של נקז קבוע במוח, נפסלה בהתחלה ע"י הרופאה המטפלת, שהתחרטה ולאחר שיחה עם ילדיה של ד' ואישרה את הפרוצדורה. הניקוז אכן הפחית את הלחץ.
ד' לא זכרה דבר מאותם שבועות אשפוז. היא שוחררה מבית החולים והועברה למעון סיעודי.
שם כבר לא הייתה ממש בחושיה. היא מיעטה לדבר, הגיבה בכן ולא אבל זיהתה את מי שהקיף אותה. הילדים היו איתה 24 שעות בימה כולל תורנות לילה.
אני הגעתי כפעמיים בשבוע לראות אותה, בהתחלה עוד קצת דיברנו והיו לה פנטזיות להבריא ולנסוע לחו"ל עם הילדים. אך גם הייתה מודעת לכך שיש סיכוי שלא תבריא. יום אחד לקחה את הילדים ובכיסא גלגלים והם נסעו לשוק הכרמל לאכול מרק. באותו סוף שבוע גם נסעה עם הילדים לירושלים לבית מלון. אבל די מהר ד' נחלשה והשתתקה, נשארו רק הפונקציות העיקריות של אכילה ושתייה.
בשבוע האחרון לחייה ד' כבר הייתה מורדמת רוב הזמן. ביומיים האחרונים חוברה לחמצן ובמוצאי החג הפסח השני נפטרה.
אני- רואה את ד' נושמת נשימות אחרונות. היא מורדמת , מחוברת לחמצן. אני מדברת איתה בתוך ליבי. משחררת אותה, מברכת אותה לפני יציאתה למסע.
יוצאת לכמה דקות מהחדר, אחרי כמה דקות נוספות יוצאת חברה של דליה מהחדר ואומרת שד' נפטרה. אני חוזרת כדי להתבונן בה. הפנים ריקות בצבע אפור, אין חיים, ד' לא נמצאת בגוף המוטל לפני.

הילדים נפרדים מאימם- הילדים הם פרק נפרד ומופלא.
הם בני 17 ביולי השנה. גדלו והתבגרו בבת אחת, כאשר הבינו שמצבה של אימם קריטי. את השיחה המשמעותית איתם עשתה דווקא הרופאה של ד'.ומאז אותה שיחה הם היו איתה כל הזמן . חיבקו ונשקו אותה, דיברו איתה, טיפלו בה, דאגו שתהיה מטופלת. הם התכוננו. והגיבו אחרת לגמרי מאשר שנה וחצי קודם כשאימם הייתה גם המצב קריטי. הם גדלו ועברו כאילו הכנה. שיחות עם הילדים על עתידם , ניהלו שתי חברות שהיו הקרובות לד' וגם מונו כמנהלות עיזבונה. לילדים היה החשוב מאד לדעת שמצבם הכלכלי ימשיך כפי שהיה ושק' תבוא להיות המשפחה שלהם.

כיום
ק', האפוטרופסית של הילדים (שגידלה אותם רק עד גיל 4) אכן הגיעה מארצות הברית לקיים את הבטחתה. והיא והילדים בונים לעצמם בית ומשפחה