אין מיתה אחת דומה לרעותה. אין פרידה אחת דומה לאחרת. כל סיפור מחלה, כל פרידה, כל מוות הוא יחיד וייחודי לעצמו. כל התמודדות עם מוות, אבלות טומנת בחובה קושי, צער, אובדן, אבל, ייאוש, חרדה ופחד. אך גם, כל מסע אל המוות, טומן בחובו גם תקווה גדולה והזדמנות לאהבה, סליחה, אינטימיות משפחתית ומציאת משמעות לחייםשביחד.
מוות הוא גזרה, מוות הוא לא בחירה. אולם ניתן ואפשר למוות מוות טוב- ביכולתי ללוות ולתמוך באדם חולה ומשפחתו. ולסייע להולכים בדרך הפרידה, האובדן והאבל
צור קשר:
לתאום פגישה ראשונה ללא תשלום
לבירורים
רמית הרפז, טל' 054-7442_880 או מלא הטופס :
מהו ליווי של החולה הנוטה למות
מהו ליווי חולה במחלה מאיימת חיים
ליווי של חולה מתקיים בשתי רמות במקביל:
רמה א': תיווך בין החולה הנוטה למות והמערכת הרפואית – הבנת תהליך המחלה. הבנת הטיפולים הנדרשים, התרופות הניתנות. עזרה בקבלת החלטות בתחום הרפואי- סוגי טיפול שונים (טיפול תומך, טיפול אלטרנטיבי, טיפול מציל חיים), מקום הטיפול (טיפול בית, בית חולים, הוספיס), הבנת המעמד החוקי של חוק החולה הנוטה למות. צוואה בחיים.
רמה ב':ליווי נפשי של החולה הנוטה למות , וכן על פי הצורך, בני משפחתו של החולה הנוטה למות – מתן כלים והדרכה להעצמה נפשית, חיפוש משותף למשמעות החיים, התמודדות משותפת עם אובדן, עבודה על סיפור חיים, חיפוש אחר רוחניות ומשמעותה, צוואה רוחנית לנותרים. עיבוד הפרידות, האבל והשכול.
רמית הרפז ליווי חולים במחלות מאיימות חיים ליווי החולה הנוטה למות
טל' 054-7442_880
"בעומק נפשו ידע איוון איליץ, שהוא הולך למות, אך לא זו בלבד שלא התרגל לזאת אלא ממש לא הבין, לא יכול בשום פנים להבין זאת". *"מותו של איוון איליץ" לב ניקולייביץ טולסטוי, עמ' 51
מעטים מאד מאיתנו מתרגלים ומתרגלים לעובדת מותם הוודאית. אנשים מתים סביבנו אך ”לנו זה לא יקרה". ואם יקרה הרי שיהיה זה בעוד זמן רחוק מאד ורב.
שירו של מילארפה מספר המתים והחיים הטיבטי:
"כאשר אתה חזק ובריא
לעולם אינך מהרהר בחולי שיבוא,
אך הוא נוחת פתאום בכוח
כמכת ברק.
כשאתה טרוד בענייני העולם,
לעולם אינך חושב על מותך הקרב;
אך הוא מגיח, מהיר כרעם
המתגלגל סביב ראשך." *מילארפה,The Hundred Thousand Sons of Milarepa כרך 2, תורגם בידי גארמה ס"ס צ'אנג (בוסטון: Shambala 1984), 634
לכן כשנוחתת בשורת מחלה מאיימת חיים על החולה ומשפחתו אפשר לומר שזה מרגיש כמו מכת ברק, אבחת אסון, משהו שלא ניתן לעיכול. פחד , חרדה , בהלה מציפים את החולה ומשפחתו ובתוך כל הכאוס הרגשי יש צורך מידי בעיכול המידע הרפואי והבנתו: מהי המחלה? מה מהלכה? האם יש סיכויי החלמה? מהם הטיפולים הנדרשים? האם ישנם ערוצי טיפול נוספים?איך להתארגן ביום יום המידי?כיצד ואיזה מערכות ממשלתיות צריך להפעיל?האם הטיפולים קשים?
מה הם הנזקים ותופעות הלוואי?האם יש כוחות משפחתיים תומכים?האם יש משאבים כלכליים מספיקים?
אין ספור שאלות, והתשובות אינם מידיות או לא תמיד נמצאות.
בתוך כך כשהמחלה מתקדמת ומתברר כי סוף החיים קרב, רבות השאלות הנשאלות: על הדרך שתהיה, על הפרידות הקרובות , על מותר או אסור לשתף ולחלוק את עובדת המוות הקרב, על משמעות החיים שהיו, על איך מתמודדים עם האובדן שבדרך ואי הידיעה.על השכול
אין ספור שאלות ולא תמיד התשובות נמצאות .
זהו מסע הדורש מאמצים כבירים נפשיים ופיזיים. למסע שותפים החולה הנוטה למות ומשפחתו. אני רואה את התומך והמלווה כמשתתף במסע, כמדריך דרך הנוטל חלק פעיל באשר ידרוש המסע ועל מנת שהסבל הגופני/נפשי יוקל ולו במעט. על מנת שהפרידה , האובדן, המוות יהיו תהליך שיש בו גם השקט והרוגע הבאים מתוך קבלה, סליחה ,אהבה והשלמה.
